א. על הפסוק¹ “וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָֽׁם” – שגם בחוץ לארץ (“בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָֽׁם”), במקום ובזמן הגלות, ישנו “מִקְדָּשׁ מְעַט”, מעין ודוגמת “המקדש הגדול אשר בירושלים”², “תניין (שני) לבית מקדשא”³ – איתא בגמרא⁴ “אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָּבֶל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זֶה בֵּית רַבֵּינוּ⁵ שֶׁבְּבָּבֶל”.

ויש לומר, שר”י ור”א לא פליגי, היינו, שגם לדעת ר”א נקראים כל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָּבֶל “מִקְדָּשׁ מְעַט”, וגם לדעת ר”י עיקר ושלימות הענין ד”מִקְדָּשׁ מְעַט” הוא ב”בֵּית רַבֵּינוּ”:

התואר “רַבֵּינוּ” – הוא ע”ש שמלמד תורה לתלמידים, ו”בֵּית רַבֵּינוּ” (הבית שבו מלמד רבינו תורה לתלמידיו) – הוא בית מדרש, ובמילא ה”ה גם בית כנסת (הבית שבו מתכנסים הרב והתלמידים לתפלה), כיון שהלימוד והתפלה צ”ל בבית אחד, כהמשך הסוגיא⁶ “הֲוַאי גָּרֵיסְנָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא⁷“.

ומעלה יתירה ב(בית הכנסת ובית המדרש שב)”בֵּית רַבֵּינוּ” לגבי שאר בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת  – כדרשת חז”ל⁸ “מַאי דִּכְתִיב⁹ אֹהֵב ה׳ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב״: אוֹהֵב ה׳ שְׁעָרִים הַמְצוּיָּינִים בַּהֲלָכָה, יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת .. מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה”, “דבזמן שביהמ”ק קיים הי’ שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע”פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרוי’, ועכשיו שחרב ביהמ”ק אותן ד’ אמות של הלכה .. מקום קבוע שממנו יוצאת הוראה לאנשי העיר” (ולכן גם התפלה היא במקום זה דוקא) – שזהו ענינו של “בֵּית רַבֵּינוּ”.

ומצד העילוי המיוחד ד(בית הכנסת ובית המדרש שב)”בֵּית רַבֵּינוּ” לגבי שאר בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָּבֶל, ה”ה “מִקְדָּשׁ מְעַט” העיקרי שנותן הקב”ה לישראל בזמן הגלות תמורת המקדש הגדול שבירושלים.

ב. ויש להביא ראי’ לחילוקי הדרגות ב”מִקְדָּשׁ מְעַט” – ממ”ש בהתחלת הסוגיא (ע”ד השראת השכינה בישראל בזמן הגלות) “בְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ — שְׁכִינָה עִמָּהֶן. גָּלוּ לְמִצְרַיִם — שְׁכִינָה עִמָּהֶן .. גָּלוּ לְבָּבֶל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן .. בְּבָּבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבַּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, וְלָא תֵּימָא הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא זִמְנִין הָכָא וְזִמְנִין הָכָא”:

החידוש ב”שְׁכִינָה עִמָּהֶן” (גם בגלות) הוא – “גילוי השכינה .. במקומות מיוחדות כמו במשכן ומקדש”, ומקום זה הוא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שנקראים “מִקְדָּשׁ מְעַט”, כהמשך הסוגיא.

ועפ”ז י”ל, שבהמשך דברי הגמרא “בְּבָּבֶל הֵיכָא? .. בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא” (בתי-כנסת מיוחדים בְּבָּבֶל), מדובר אודות גילוי שכינה באופן נעלה יותר מגילוי השכינה שבשאר בתי כנסיות ובתי מדרשות (“מקום שניכר שהיא שורה שם”), ויתירה מזה, שישנו מקום מיוחד (אחד, יחיד ומיוחד) שהוא תמורת המקדש שבירושלים (“המקום אשר יבחר ה'”) שבו עיקר השראת וגילוי השכינה, שלכן, “לא תימא הכא והכא (בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא) אלא זמנין הכא וזמנין הכא”, במקום אחד דוקא.

וענין זה מודגש בשמו של המקום, “בֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא” – שהפירוש ד”שַׁף וִיתֵיב” הוא “שנסע מקדש וישב שם”, היינו, שגילוי השכינה שהי’ במקדש בירושלים (ולא במקום אחר), נסע וישב במקום מיוחד בְּבָּבֶל, תמורת המקדש בירושלים.

ומזה מובן גם בנוגע ל”מִקְדָּשׁ מְעַט” שבהמשך הסוגיא – שנוסף על כללות הענין ד”מִקְדָּשׁ מְעַט” שבכל “בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָּבֶל”, ישנו ה”מִקְדָּשׁ מְעַט” העיקרי תמורת המִקְדָּשׁ הגדול שבירושלים, “בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”, “שנסע מִקְדָּשׁ וישב שם”.

ג. ועוד ועיקר – שהמעלה המיוחדת ב”מִקְדָּשׁ מְעַט” ד”בֵּית רַבֵּינוּ” נמשכת גם (וביתר שאת וביתר עוז) “כשהן עתידין להגאל”, שאז (כהמשך הסוגיא) “עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל”:

השראת השכינה בכל מקום שגלו ישראל ע”י ה”מִקְדָּשׁ מְעַט” ש”בארצות אשר באו שם” (מעין ודוגמת השראת השכינה במִקְדָּשׁ שבירושלים) אינה אלא בזמן הגלות, אבל לאחרי ש”עתידין להגאל”, “תחזור גילוי שכינה לירושלים ולא תשאר שם במקום שגלו ישראל כבר”, היינו, שלא תהי’ השראת השכינה בהמקום בחוץ לארץ שעליו עמד ה”מִקְדָּשׁ מְעַט”, כיון שה”מִקְדָּשׁ מְעַט” יעקר ממקום זה ויקבע בארץ ישראל, במקדש הגדול שבירושלים.

ולכן “אמרו במדרש לעתיד לבוא יהי’ ביהמ”ק גדול כירושלים שבעוה”ז .. לפי שבירושלים הבנוי’ לעתיד יהי’ חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי כנסיות שהיו בעוה”ז”24.

וכמרומז גם בפסוק “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי גו’ יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים” – ש”ְבֵית תְּפִלָּתִי” שקאי על בית המקדש דלעתיד, “בעוה”ז בגלות הוא יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים דהיינו בתי כנסיות שבכל ארץ העמים שיקבעו לעתיד בא”י מחובר לבית המקדש”24.

ועפ”ז ניתוסף עוד יותר בגודל המעלה ד”מִקְדָּשׁ מְעַט” – דכיון ש”שבירושלים הבנוי’ לעתיד יהי’ חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי כנסיות שהיו בעוה”ז”, “נמצא עתה בגלות .. בית הכנסת הרי הוא מקום המקדש גופי’ דלעתיד”24.

ויש לומר, שחיבור הבתי כנסיות שבכל ארץ העמים (“מִקְדָּשׁ מְעַט”) לבית המקדש דלעתיד יהי’ בהתאם ולפי-ערך חילוקי הדרגות שביניהם – שבתי כנסיות המיוחדים שיש בהם מעלה יתירה לגבי שאר בתי כנסיות (כמו “בֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא”, “בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”) יהיו קודמים בהחיבור לבית המקדש, שיהיו מחוברים ממש לבית המקדש (נוגעים ודבוקים בו ללא הפסק ביניהם), ועל ידם ובאמצעותם יהיו מחוברים לבית המקדש כל שאר בתי כנסיות שבארץ העמים.

ד. ויתירה מזה יש לומר – שהמקדש דלעתיד (ש”בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים”) יתגלה תחילה בהמקום “שנסע מקדש וישב שם” בזמן הגלות (“בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”), ומשם יועתק למקומו בירושלים:

השראת וגילוי השכינה בה”מִקְדָּשׁ מְעַט” העיקרי שֶׁבְּבָּבֶל (“שנסע מקדש וישב שם”) היא גם “כשהן נגאלין” – כמבואר בהמשך הסוגיא ש”אף כשהן נגאלין שכינה עמהן, שנאמר ושב ה’ אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב”ה שב עמהן (“את שבותך” כמו עם שבותך) מבין הגליות”, כלומר, גם ברגע האחרון דהגלות נמצאת השכינה בהמקום שגלו ישראל, “שנסע מקדש וישב שם”, ומשם שב הקב”ה עם כל בנ”י להמקדש שבירושלים להשרות ולגלות בו שכינתו לעולם ועד.

וכיון ש”הקב”ה שב עמהן מבין הגליות”, מה”מִקְדָּשׁ מְעַט” (“בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”) “שנסע מקדש וישב שם”, נמצא, שבמקום זה מתחילה ונעשית גאולת השכינה, התגלותה בכל התוקף והשלימות (לא רק באופן ד”מִקְדָּשׁ מְעַט”), שזהו”ע מקדש העתיד.

בסגנון אחר: כשם ששיבת השכינה היא מהמקום שנמצאת בגלות, כך שיבת מקדש העתיד (שענינו השראת וגילוי השכינה) הוא מהמקום “שנסע (מקדש) וישב שם” בזמן הגלות, ששם מתגלה תחילה ואח”כ נעתק למקומו בירושלים.

ואולי יש לומר, שמרומז בלשון הרמב”ם (בהלכות מלך המשיח) “וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ” – דלכאורה: מהו הצורך להשמיענו כאן שבנין המקדש הוא בִּמְקוֹמוֹ? ולאידך, למה אינו מפרש המקום, “ובנה מקדש בירושלים”? – ש”בִּמְקוֹמוֹ” רומז גם על מקומו של מֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בזמן הגלות (לפני ש”הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בַּוַּדַּאי”), היינו, שבהיותו בגלות (ששם יושב וממתין ומצפה לגאול את בנ”י ושכינה עמהן מהגלות) בונה מֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִקְדָּשׁ (מְעַט) שהוא מעין ודוגמת המקדש שבירושלים (כמו “בי כנישתא דשף ויתיב”, “שנסע מקדש וישב שם”), בתור הכנה למקדש העתיד, שיתגלה תחילה שם, ומשם ישוב (עם הקב”ה ובנ”י) לירושלים.

ה. ויש להוסיף בביאור העילוי ד”בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל” – שמעלתו לגבי “בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָּבֶל” היא (נוסף על מעלת בית הכנסת ובית המדרש שבבֵּית רַבֵּינוּ) גם מצד היותו “בֵּית רַבֵּינוּ” (“רַבֵּינוּ” (סתם) דכל בנ”י, נשיא הדור, ו”רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”, רבן של כל בני הגולה), ביתו של נשיא הדור, ש”הנשיא הוא הכל”:

עיקר הענין דהשראת השכינה בביהמ”ק היא בישראל (מצד מעלתם של ישראל, “ישראל וקוב”ה כולא חד”), כמ”ש “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, ועד”ז בנוגע להשראת השכינה בזמן הגלות (“בבבל היכא .. בבי כנישתא כו'”, “מִקְדָּשׁ מְעַט”) כמודגש בהתחלת המאמר “בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב”ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן”, ולא עוד אלא שהתגלות השכינה בבית המקדש היא מפני שבו מתאספים כל בנ”י, כמ”ש “בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלקיך במקום אשר יבחר”, ועד”ז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שבהם מתאספים עשרה מישראל, ש”אכל בי’ עשרה שכינתא שריא”.

וזהו גם א’ הטעמים שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל נקראים “מִקְדָּשׁ מְעַט” – כי, בביהמ”ק שבו היו מתאספים כל בנ”י, היתה גילוי כללות השכינה, שנקראת כנסת ישראל, מקור כנס”י שלמטה, משא”כ בבתי כנסיות ובתי מדרשות בארצות אשר באו שם בכל מדינה ומדינה עיר ועיר, שבהם מתאספים עשרה מישראל, שורה ומתגלה עליהם רק חלק כביכול מהשכינה.

ועפ”ז יש לבאר העילוי ד”בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל” – שלהיותו מקומו הקבוע (בית) של נשיא הדור, “הנשיא הוא הכל”, שכולל כל הדור, יש בו השראת (וגילוי) כללות השכינה (לא רק חלק ששורה (ומתגלה) על עשרה מישראל), מעין ודוגמת השראת וגילוי השכינה בבית המקדש, “שנסע מקדש וישב שם”, וממנו נמשך השראת וגילוי השכינה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות בארצות אשר באו שם, כמו בית המקדש שממנו אורה יוצאה לכל העולם.

ויש לומר, שביתו של נשיא הדור, שכולל כל הדור, הוא ע”ד ובדוגמת “תלפיות”, “תל שכל פיות פונים בו”, כדרשת חז”ל בנוגע לביהמ”ק.

ועוד ועיקר – מעלת “בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל” בנוגע להגאולה:

“רבינו”, נשיא הדור, הוא גם המָשִׁיחַ (גואלן של ישראל) שבדור, כמו משה רבינו (הנשיא הראשון), “גואל ראשון הוא גואל אחרון”, כידוע שבכל דור ישנו “א’ הראוי מצדקתו להיות גואל, ולכשיגיע הזמן יגלה אליו השי”ת וישלחו כו'”, ומסתבר לומר שהוא נשיא הדור, כמפורש בגמרא בנוגע לרבי יהודה הנשיא: “אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש”, “אם מָשִׁיחַ מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש”, הנשיא שבדור.

ומזה מובן שעיקר ענינו של “בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל”, הוא, הגאולה מבבל, ע”י הנתינת-כח לכללות עבודתם של ישראל לעשות מבבל (חוץ לארץ) ארץ ישראל, כפתגם הידוע “עשה כאן (בחוץ לארץ) ארץ ישראל”, שענין זה נעשה לכל לראש ע”י בנין בתי כנסיות ובתי מדרשות (“מִקְדָּשׁ מְעַט”) בארצות אשר באו שם, ומהם נמשכת הקדושה בכל ארץ העמים, ועי”ז ממהרים ומזרזים ופועלים קיום היעוד “עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”, “שיהי’ כל העולם כולו אז במדרגת ארץ ישראל דעכשיו, ואז תהי’ א”י במדרגת ירושלים דעכשיו, וזהו שאמרו שירושלים תתפשט על כל ארץ ישראל כולו”, שבה יקבעו בתי כנסיות ובתי מדרשות שֶׁבְּבָּבֶל מחובר למקדש.

וכיון שעיקר ענינו של “בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָּבֶל” הוא קיבוץ ואסיפת כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות שֶׁבְּבָּבֶל לקבעם בארץ ישראל, מחובר לבית המקדש – “הרי הוא (לא רק ה”מִקְדָּשׁ מְעַט” העיקרי בבבל “שנסע מקדש וישב שם”, אלא גם) מקום המקדש גופי’ דלעתיד”, שבו יתגלה המקדש דלעתיד, ומשם ישוב לירושלים.

ו. עפ”ז יש לבאר כהנ”ל בנוגע ל”בית רבינו שבבבל” בדורנו זה – ביתו (בית הכנסת ובית המדרש) של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו:

ובהקדים פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר ש”עשר גליות גלתה ליובאוויטש”, מליובאוויטש [שבה הי’ גילוי פנימיות התורה כפי שנתבארה באופן של הבנה והשגה (“יתפרנסון”) ע”י תורת חסידות חב”ד במשך כמה דורות] לרסטוב, מרסטוב לפּטרבורג, ומפּטרבורג גלתה מחוץ למדינה ההיא, ללטביא ואח”כ לפולין, ועד לגלות אמריקא, ובאמריקא גופא בכמה מקומות, עד להמקום הקבוע ד”בית רבינו”, בית הכנסת ובית המדרש שלו, המרכז של ליובאוויטש במשך עשר שנים (תקופה שלימה) האחרונות (“הכל הולך אחר החיתום”) דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין, וגם לאחרי הסתלקותו קדושה לא זזה ממקומה, ואדרבה, באופן ד”מעלין בקודש”, “מוסיף והולך”, עד ביאת גואל צדק.

ועד”ז בנוגע להגלות דכללות בנ”י – שבדורנו זה נמצאים רוב מנין ורוב בנין דבנ”י בגלות אמריקא, ויש לומר, שזהו א’ הטעמים לכך שגם נשיא הדור (ש”הנשיא הוא הכל”) חי ונמצא עשר שנים בגלות אמריקא, ומשם עסק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל שאר הארצות אשר באו שם בנ”י, ע”י תלמידיו ושלוחיו בכל קצוי תבל.

וכיון ש”בכל מקום שגלו שכינה עמהן”, הרי, בגלות זה האחרון שרוב מנין ורוב בנין דבנ”י ביחד עם נשיא הדור נמצאו בגלות אמריקא, גלתה גם השכינה לגלות אמריקא; ובגלות אמריקא עצמה “(בבבל) היכא” – בה”מִקְדָּשׁ מְעַט” ד”בית רבינו”, שהוא בדוגמת “בי כנישתא דהוצל ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא”, “שנסע מקדש וישב שם” (במקום המקדש שבירושלים), וממנו נמשכת השראת השכינה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם.

ויש לומר ההסברה בזה – לפי שבדור זה, דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מסיימים ומשלימים “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” לעשות מארץ העמים ארץ ישראל גם במקום היותר תחתון דארץ העמים, חצי כדור התחתון (שבו לא הי’ מתן תורה), אשר, ע”י העלאת המקום היותר תחתון מעלים גם את כל שאר המקומות דארץ העמים, וענין זה נעשה ע”י “בית רבינו” שבחצי כדור התחתון, שממנו אורה יוצאה לכל העולם, לעשות מהעולם כולו (עד לפנה הכי נדחת בקצוי תבל) ארץ ישראל, שזהו”ע ד”עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”, ו”עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל”, שבה יוקבעו כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם כולו מחובר לבית המקדש, בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, נשיא הדור, שהוא המשיח (גואלן של ישראל) שבדור (כנ”ל ס”ה), ועוד וג”ז עיקר, שהוא הנשיא דתורת החסידות, אשר, ע”י הפצתה חוצה (“יפוצו מעינותיך חוצה”, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, בכל קצוי תבל) פועלים ביאת מלכא משיחא.

ועפ”ז מובן גודל העילוי ד”בית רבינו” – “מִקְדָּשׁ מְעַט” העיקרי בגלות האחרון, “שנסע מקדש וישב שם”, ולכן “הרי הוא מקום המקדש גופי’ דלעתיד”, ולא עוד אלא שבו יתגלה מקדש העתיד, ומשם ישוב לירושלים (כנ”ל ס”ד).

ז. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בשמו של “בית רבינו” שבדורנו:

“רבינו” – ב’ שמותיו רומזים על הגאולה: שמו הראשון – יוסף – ע”ש “ביום ההוא יוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים גו’ ומאיי הים גו’ ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ”, ושמו השני – יצחק – ע”ש הצחוק והשמחה ששלימותה בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, כמ”ש “אז ימלא שחוק פינו”, “אז” דייקא, לעתיד לבוא, כשיאמרו ליצחק (דוקא) “כי אתה אבינו”.

ו”בית (רבינו)” – מספרו שבע מאות ושבעים, וע”ש מספר זה נקבע שמו אשר יקראו ל”בית רבינו” בפי כל ישראל, “770”, שמספר זה הוא הגימטריא ד”פרצת”, ע”ש “ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”, שרומז שמבית זה אורה יוצאה לכל ד’ רוחות העולם, ובאופן של פריצת גדר, שכל ד’ רוחות העולם מתעלים לדרגת ארץ ישראל (“עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”), כולל ובמיוחד שכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם נקבעים בארץ ישראל ומתחברים לבית המקדש, בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, עליו נאמר “פרצת עליך פרץ”, ודרשו חז”ל “זה משיח, שנאמר עלה הפורץ לפניהם”.

ויש לקשר ב’ הענינים – הרמז בתוכן המספר שבע מאות ושבעים (“בית רבינו”) עם שמו (הראשון) של רבינו המרומז בפסוק “יוסיף אדנ-י שנית ידו וגו'”:

המספר שבע מאות ושבעים מורה על השלימות דמספר שבע – שבע כפי שכל א’ כלול מעשר (מספר השלם), שבעים, ויתירה מזה, כפי שכל א’ כלול ממאה (עשר פעמים עשר), שבע מאות, ועד לצירוף שניהם יחד, שבע מאות ושבעים.

והענין בזה:

מספר שבע קשור עם מציאות העולם, שנברא בשבעה ימים, שבעת ימי הבנין (שבע מדות), וקשור גם עם בירור העולם ע”י עבודתם של ישראל, שנחלקים לז’ סוגים, ז’ מדרגות בעבודת ה’ (שבע מדות), שבעת קני המנורה. ועפ”ז, השלימות דמספר שבע (שבע מאות ושבעים) מורה על שלימות עבודתם של ישראל בבירור העולם ע”י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שאז נגאלים מן הגלות וחוזרים ובאים לארץ ישראל.

ובלשון הכתוב שבו נרמז הקשר והשייכות דשמו הראשון של רבינו להגאולה – “ביום ההוא יוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת גו'”, גאולתם של כל בנ”י משבעת הארצות, ומוסיף בכתוב “ומאיי הים”, שקאי על חצי כדור התחתון, אשר, בעליית התחתון ביותר, מתעלים במילא שאר הארצות שלמעלה ממנו, כל שבעת הארצות, כללות העולם.

ויש לומר, שבשלימות דמספר שבע (שבע מאות ושבעים) נרמזת גם שלימות עבודתו של רבינו במשך כל ימי חייו, שבע עשיריות שנים, שבעים שנה (תר”ם – תש”י), ועד לגמר ושלימות עבודתו בעשור השביעי בחצי כדור התחתון (מהבית שמספרו שבע מאות ושבעים), כולל גם המשך העבודה בשנים שלאח”ז ע”י דור השביעי, “כל השביעין חביבין” – שעי”ז נעשית השלימות דמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות בכל שבעת הארצות שבעולם, ותיכף ומיד “יוסיף אדנ-י שנית ידו גו’ ואסף נדחי ישראל גו'”, עי”ז ש”פרצת (בגימטריא שבע מאות ושבעים) עליך פרץ”, “עלה הפורץ לפניהם”.

ח. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בתקופה האחרונה:

העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מ”בית רבינו” (“770″) הולכת ונמשכת וביתר שאת וביתר עוז גם לאחרי (עשר שנים האחרונות ב)חיים חיותו בעלמא דין, יותר מארבעים שנה (תש”י – תש”נ), באופן ד”נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע”, ונמצא, ש”בית רבינו” (“770”) הוא בבחינת “תלפיות”, “תל שכל פיות פונים בו”, יותר מיובל שנים (ת”ש – תש”נ), “עד עולם”.

וענין זה מודגש עוד יותר כשרואים במוחש שהולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז במספר בנ”י שבאים ל”בית רבינו”, “ברוב עם הדרת מלך” (כולל גם “מאן מלכי רבנן”, ובפרט נשיא (מלך) הדור), ונעשה צורך והכרח להגדיל ולהרחיב עוד יותר את “בית רבינו”, ועד להגדלה והרחבה שהיא באופן דפריצת גדר, “פרצת” (בגימטריא 770), כמו בנין בית חדש.

וע”פ האמור לעיל ע”ד גודל העילוי ד”בית רבינו שבבבל” – ש”נסע מקדש וישב שם”, ו”הוא מקום המקדש גופי’ דלעתיד”, ועד שבו יתגלה מקדש העתיד ומשם יחזור לירושלים – מובן גודל הזכות דכאו”א מישראל להשתתף בגופו ובממונו (וכל המרבה הרי זה משובח) בבניית “בית רבינו שבבבל”, כהכנה לירידת והתגלות מקדש העתיד תיכף ומיד ממש.

והזמן גרמא – בשנת הצדי”ק – כמודגש בתהלים מזמור צדי”ק (השייך לשנה זו) שהתחלתו “ה’ מעון אתה היית לנו בדור ודור”, שקאי (גם) על בתי כנסיות ובתי מדרשות, וסיומו וחותמו “ויהי נועם ה’ אלקינו עלינו גו’ ומעשה ידינו כוננהו”, שקאי על השראת השכינה במשכן (ומקדש).

ויה”ר שעוד לפני הגדלת והרחבת “בית רבינו שבבבל”, יתגלה וירד מן השמים מקדש העתיד, “מקדש אדנ-י כוננו ידיך”, בית המקדש השלישי והמשולש (שכולל גם המשכן ובית ראשון ובית שני), שיתגלה תחילה ב”בית רבינו שבבבל”, שגם הוא “בית משולש”, בית הכנסת (תפלה), בית המדרש (תורה), ובית מעשים טובים (גמילות חסדים), ומשם יחזור לירושלים, ביחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם שיקבעו בארץ ישראל ובירושלים, מחובר למקדש, וביחד עם כל בנ”י שבכל קצוי תבל, כמ”ש26 “והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי .. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”, “נכון יהי’ הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים112 והלכו עמים רבים112 ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, “תורה חדשה מאתי תצא”, תיכף ומיד ממש.

(משיחות ש”פ נח תשמ”ז. ש”פ

פינחס וכ”ח סיון תנש”א. ועוד)